טסתי לדבר על ישראל

בחטיבת ביניים אמריקאית בה ביקרתי, ביקר יום-יומיים קודם לכן, פעיל פרו-פלשתינאי שאמר לנערים: "הסיבה שאנחנו מתפוצצים היא שאין לנו משהו אחר שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו החלשים, הקרבן."
לא יכולתי לבקש הכנה טובה יותר לשיחה איתם: "יש לי שאלה אליכם", אמרתי. "נניח שיש ילה קטנה בת שש שאבא אסר עליה לשחק בכדור בבית. יום אחד היא שיחקה בכדור ובטעות הפילה ושברה את מסך הפלזמה. אביה של הילדה חוזר הביתה ורואה את הנזק ומכה את הילדה עד שהיא בקושי יכולה לפתוח את העיניים. מה אתם חושבים? זה מגיע לה?"
"לאאאא!", השיבו הילדים. 
"אוקיי, אבל היא לא רק שברה את הטלויזיה, אלא גם את המחשב, ואת האגרטל שעבר במשפחה דורי דורות. זה בסדר להכות?"
"לאאאא!!"
"אבל…נניח, ואיכשהו, בגלל הנפילה של המסך, פרצה שרפה והבית עלה באש. זה בסדר להכות אותה?"
"לאאאא!!!!!", צעקו הילדים פה אחד. "מעולה", השבתי. "אם כך, תסבירו לי, בבקשה, מה עשתה ילדה ישראלית בת שש שעלתה לאוטובוס, שגורם לכך שמחבל מתאבד יתפוצץ ויהרוג אותה וזה יחשב ל'בסדר'? מה היא עשתה שזה מגיע לה?"
הילדים שתקו. ישראל מנצחת שוב. 

במשך חצי שנה שהיתי בארה"ב במשימת הסברה בה נפגשתי עם שנאת ואהבת ישראל, בורות, חוסר הבנה ולא מעט רגעים מרגשים ומעוררי השראה. הספר הזה הוא סיפור המסע.