כפות רגלי האל

"החיפוש התמידי, בעקשנות, לאט, ברגל, בלי להיכנע – אולי זה המסר העיקרי. זה, וגם העובדה שבלי לעמוד יחף על הקרקע, בלי להיאחז בה בכפות רגליך, לא יהיה לך קיום כאן"

אדם זרטל היה סטודנט לארכאולוגיה, פצוע מלחמת יום הכיפורים, שרצה להתחיל לנוע. הוא לקח את הקביים, ועם כמה חברים טובים התחיל ללכת. בסקר יסודי שנמשך עשרות שנים הוא חרש את השומרון על גבעותיו וגיאיותיו, בואכה בקעת הירדן, וגילה, בין היתר, את מזבח ראשית ישראל בהר עיבל, ותחתיו שרידי בעלי חיים כשרים, ואת העיר המזוהה עם חרושת הגויים, בירתם של יבין וסיסרא, ובה שרידי מבנים במתכונת ייחודית למקום מוצאם, האי סרדיניה. אך תגליתו הגדולה הנוספת, שהוא מתאר בספר זה שנותר בעיזבונו, היא אולי המדהימה מכולן.

בבקעת הירדן ובמורדות המזרחיים של הרי השומרון ובנימין גילה זרטל מתחמי אבן גדולים, שצורתם, המתגלה בשלמותה למביט ממעוף הציפור, צורת כף-רגל. לתצורה זו אין אח ורע בעולם העתיק, אך לשימוש הסמלי בצורתה יש ויש: במצרים הקדומה, וביתר שאת במקרא. המתחמים נמצאים במקומות ההולמים את התיאורים במקרא לגבי מושג חידתי רב משמעות בתולדות העם: אתרי "הגִלְגָּל", שבהם התכנס העם לקראת כיבוש הארץ, לחידוש המלוכה ולעבודת האל.

מה הקשר בין הגִּלגל לרגליים, ומדוע נמצאים מתחמים כאלה רק בארץ ישראל?

כיצד נעלמו מתחמי הענק הללו מעיני הדורות?

איך מתגלם על פני הארץ הפסוק "כל מקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו לכם נתתיו"?

ומהן, על פי התורה ונביאי ישראל, כפות רגליו של האל?

מתוך אבני הארץ הזאת וטרשיה, מבין דפי התנ"ך וקורות העם, ממחקרי המזרח הקדום ומחוויותיו האישיות של ארכאולוג דגול וידען, מגולל הספר את קורותיה של תגלית החותרת אל גלעין קיומנו.

אדם זרטל (1936–2015), חבר קיבוץ עין-שמר, היה פרופסור לארכאולוגיה של המזרח הקדום וארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ובמכללת עמק הירדן. בין ספריו: 'טבלת הישימון' (סיפורים, 1969), 'ארובות, חפר והנציבות השלישית של שלמה (1984), 'עם נולד: מזבח הר עיבל וראשית ישראל' (2000), 'סודו של סיסרא: מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה (2010) וסדרות סקרי השטח של קער שכם, העמקים המזרחיים והר מנשה.