בזמן שוושינגטון מקדמת מהלכים מדיניים ומשא ומתן ישיר מול טהראן, משהו דרמטי השתנה במסדרונות הממשל האמריקאי. בחזית המגעים מול איראן כבר לא ניצבים בהכרח הקולות הפרו-ישראליים המוכרים, אלא סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס, שמשמיע לאחרונה זמירות צורמות ונוקשות במיוחד. בהתבטאויות חריפות הוא מטיח בישראל כי שני שלישים מחימושה ממומנים מכספי משלם המיסים האמריקאי, מבהיר מי בעל הבית האמיתי, ומגיב בזעם גלוי לכל רמז של זלזול, בדיוק כפי שנהג בעבר מול וולודימיר זלנסקי. המעבר המהיר של מי שהביע תמיכה בעבר למבקר קר וחסר פשרות מעורר תמיהה, אך כדי לפענח אותו לא צריך לנחש; מספיק לחזור לספרו האוטוביוגרפי "אמריקה השנייה: זיכרונות ממשפחה ותרבות במשבר", שראה אור בעברית בהוצאת 'סלע מאיר'. הספר, שגולל את קורות משפחתו בקנטקי ואת השקיעה הסוציו-אקונומית של עיר הולדתו מידלטאון שבאוהיו, אינו רק מסמך אישי נוגע ללב, אלא מפת הדרכים הפסיכולוגית והאידיאולוגית שדרכה מנהל ואנס את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם.
שורשי התפיסה הזו מתחילים בטראומה מוקדמת ממעמד הפועלים, שניתן לכנותה "טראומת המכולת". כנער צעיר שעבד כקופאי ובמחסן אריחים, ראה ואנס כיצד אנשים מנצלים את קצבאות הרווחה ורוכשים מוצרי מותרות בתלושי מזון, בשעה שהוא ומשפחתו כורעים תחת נטל המיסים. החוויה המעצבת הזו הולידה בו תיעוב עמוק לחלוקת משאבים ממשלתיים למי שאינו נושא באחריות אישית או מייצר תמורה ברורה. בדיוק באותם משקפיים הוא בוחן היום את סיוע החוץ האמריקאי. תמיכתו בעבר בישראל נבעה מכך שזיהה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ואסטרטגי, בניגוד למה שראה כבור ללא תחתית במקומות אחרים. אולם בעיניו, מדובר בעסקת חליפין תועלתנית וקרה ללא סנטימנטים: מי שמקבל משאבים מחויב לספק צייתנות, תוצאות והכרת תודה. ברגע שישראל נתפסת כמי שמכבידה על האזרח האמריקאי, מסכנת את האינטרסים הכלכליים או מעכבת הסדרים אזוריים שעשויים להוזיל את מחירי האנרגיה עבור הפועל הפשוט, התגובה שלו הופכת תוקפנית ובלתי מתפשרת.
רובד עמוק נוסף נשען על חוקי השכונה ותרבות הכבוד הקשוחה של הרי האפלצ'ים, שבהם התחנך. שם למד שמחלוקות מוכרעות בכוח ושסדר מושג לעיתים קרובות מחוץ למערכת הפורמלית כדי להגן על כבוד המשפחה. הגישה הזו מייצרת אצלו מורכבות מרתקת: מצד אחד, הוא מבין ומעריך את הדחף הישראלי לחתור להכרעה צבאית חד-משמעית; מצד שני, נעדר ממנו התיעוב האינסטינקטיבי כלפי יריבים מרים כמו איראן, משום שהוא מזהה ומכבד את שפת הכוח והכבוד הלאומי שהם מדברים בה. מעל כל אלה מרחף חוק הברזל של "אמריקה תחילה". כל עוד הפעולות הישראליות מתיישרות עם האינטרס של ארצות הברית ועם הרצון ביציבות, קיים גיבוי; אך ברגע שהמלחמה גולשת ומאיימת לגרור כסף או חיילים אמריקאים לתוך הבוץ, ואנס אינו מהסס להתעמת חזיתית עם בעלות בריתה הקרובות ביותר של וושינגטון.
את התמונה משלימה המלחמה הבלתי מתפשרת שלו באליטות. כשהגיע לאוניברסיטת ייל חווה שבר עמוק כשפגש את האליטה הליברלית והגלובליסטית של ליגת הקיסוס, אותה סימן מאז כאויב המרכזי של אמריקה המסורתית. כדי לבלום את אותה הגמוניה הוא מוכן לכרות בריתות פוליטיות עם גורמים בימין העמוק ביותר, כדוגמת טאקר קרלסון ואחרים, תוך שהוא מתעלם בקלות מעמדות בעייתיות או מאנטישמיות גלויה. מבחינתו, הניצחון בקרב על זהותה של אמריקה גובר על כל רגישות אחרת.
השורה התחתונה עבור ישראל חדה ודורשת התפכחות: הברית הרומנטית וההיסטורית שנשענה על ערכים מופשטים, רגש וראיית ישראל כמוצב הקדמי הבלתי מעורער של המערב, פינתה את מקומה למציאות אחרת לגמרי. מולנו ניצב מנהיג שבוחן כל מהלך דרך מאזן עלות ותועלת, דורש נאמנות ורגיש במיוחד לפגיעה במעמדה של אמריקה. במציאות כזו, חישוב מסלול מחדש אינו המלצה אלא כורח, וספרו של ג'יי. די. ואנס הוא מסמך יסוד שכל מקבל החלטות בישראל חייב להכיר כדי להבין את מי שעשוי להוביל את העולם החופשי בשנים הבאות.
