במעמקי מנהרות עזה, במקום שבו הזמן מאבד כל משמעות והאוויר הדחוס כבד מאימה, מתחוללת מלחמה סמויה שאינה מתועדת במצלמות. זו אינה רק המערכה על הישרדותו הפיזית של הגוף מול רעב, חנק וצינוק חשוך, אלא הקרב הגדול והנואש מכולם על שימור צלם האלוהים, תודעת החירות והתשוקה לאהוב וליצור. בספרו המטלטל "מפגש עם עצמי בגיהינום", הרואה אור בהוצאת 'סלע מאיר', חושף עומר שם טוב מפת דרכים נדירה של חוסן מנטלי, ומציג את הכללים הפנימיים שאיפשרו לו להביט לתהום בעיניים מבלי להתפרק לרסיסים.
הצעד הראשון להישרדות בתנאי קיצון הוא נטילת השליטה על התודעה. כאשר המציאות מטילה אימה באירועים שאין לאדם שום כוח לשנותם, אסור לתת לחרדה לשתק את המחשבה. עומר בחר להמיר את הפחד במשחק אנליטי: בזמן שהפצצות חיל האוויר הרעידו את התקרה מעל ראשו ואיימו לקבור את השבויים חיים, הוא ניהל עם שותפיו לגורל משחק ניחושים שקול שבו ניסו לזהות האם הרעם שנשמע שייך למטוס אף-16 או למסוק קרב. המוח הוסט מפאניקה עיוורת לחשיבה רציונלית, וכך הוחזרה תחושת השליטה. במקביל, כוח הדמיון גויס כדי לשכתב את המציאות החושית המייסרת ולהערים על החסכים הפיזיים. כאשר הרעב כרסם את הגוף מבפנים, די היה בעצימת עיניים ובנגיסה בפיתה יבשה וקשה כדי להציף את התודעה בריחות מנגל עשירים, ולדמיין בפרטי פרטים את טעמו של שישליק עסיסי המבטל לרגע את דלות הצינוק.
בתוך הריק הטוטאלי, שבו המערכת שואפת למחוק את זהותו של האדם, הישרדות דורשת יצירת עוגנים מלאכותיים של שגרה ומשמעת. לא מחכים לתנאים נוחים כדי לשמור על צלם אנוש; מקדשים את הזמן בידיים. עומר הקפיד על ספירת ימים קפדנית, קיים מסדרים יומיים מול מראה שבורה כדי לחזק את רוחו בדיבור עצמי חיובי, ביצע עשרות שכיבות סמיכה בכל יום גם כששריריו רעדו מתשישות, ועמד על קיומו של קידוש ליל שבת בעזרת פקק פלסטיק קטן של מיץ ענבים שנשמר בקפידה וגרגרי מלח שגורדו מבייגלה ישן.
את רגשות האשמה המשתקים, שעלולים לדרדר את השבוי למערבולת של ייאוש, הוא החליף בלקיחת אחריות יזומה. במקום לשקוע בכאב על ששכנע ידידה להגיע למסיבה, הפך את עצמו ל"אח גדול" ומגן עבור אחיה הצעיר והפצוע. הוא התנדב מיוזמתו לעבודות הבזויות ביותר במנהרה, כמו ריקון בורות ספיגה ושחיטת עופות, רק כדי להישאר בתנועה, לייצר ערך ולסרב להיות מוגדר כמשא כבד ופסיבי.
המאבק מול השובים הפך ללוחמת שחמט פסיכולוגית מתוחכמת. עומר זיהה את הבדידות והחסכים האנושיים של שוביו והפך את עצמו לנכס עבורם. הוא תיפקד כיועץ זוגיות עבור "האפי", מחבל חמאס בן שלושים שחלם על נשים מערביות והעריץ כוכבות פופ, והקשיב בסבלנות לתסכוליהם של השומרים ממפקדיהם המושחתים, עד שיצר סביבו חומת מגן בדמות תלות רגשית בלתי מודעת. לצד זאת, הוא שמר על עליונות אסטרטגית שקטה: במשך כל חודשי השבי הסתיר לחלוטין את העובדה שהוא מבין ערבית, אסף מידע חיוני מבלי לעורר חשד, ורק רגע לפני העלייה אל האור והשחרור, הפיל עליהם הלם תודעתי מוחלט כשסירב להרכין ראש, לחץ את ידיהם והבהיר להם בערבית צחה כי הבין כל מילה שנאמרה בחדר מאז יומו הראשון.
העמידה הזו הצריכה מיסוך מוחלט של כל פגיעות. מול הטרור הפסיכולוגי שמבקש לראות שבירה ובכי, עומר הפגין פנים חתומות ואדישות פלדה, אפילו כשאקדח טעון הוצמד לעורפו במשך שעות ארוכות. אך העוצמה האמיתית נבעה משינוי רדיקלי במערכת היחסים שלו עם השמיים. במקום לפנות לאלוהים כקורבן חסר אונים המתחנן להצלה, הוא הפך את השיח לתפילה של שותפות, דאגה וכבוד עצמי, כשהחל את שיחות הלילה בחושך בשאלות כמו "איך אתה מרגיש, אבא? איך עבר עליך היום?".
הוא ניכס לעצמו את כלי השליטה של האויב והפך אותם למקור כוח: כשהחזיק ב"סובחה", מחרוזת התפילה המוסלמית של מפקד המנהרה, העביר את חרוזיה באפלה כדי לספור פסוקי מלכות יהודיים ולהרגיע את הלמות הלב. וכאשר הגוף איים להיכנע לכאב ולבידוד הקיצוני, הפעיל מדיטציה תודעתית של ניתוק: הוא ראה את עצמו מרחף כרחפן מעל גופו המיוסר, צייר אלומות שמש בעיני רוחו בתוך האפלה המוחלטת, ופרק את האגו לטובת חמלה, שלווה פנימית ואהבה גדולה לחיים.
השחרור האמיתי, כך מבהיר ספרו של עומר שם טוב, אינו מתרחש רק ברגע שבו פוסעים החוצה מפתח המנהרה אל אור השמש. הוא מתרחש בבחירה היומיומית, העיקשת, שלא לתת לטראומה להגדיר את הנפש. הניצחון המוחלט הוא היכולת לקלף את שכבות החושך, לסרב לקחת אל החופש אפילו חפץ קטן שנושא את ריח השבי, ולשחרר את הזעם כדי לא להישאר אסיר שלו לעד. זהו הסירוב להיכנע לתפקיד הקורבן, וההחלטה לקום בכל בוקר, להביט בשמיים, לומר "מודה אני", ולהסתער מחדש על חלומות של יצירה, משפחה ואהבה. זהו סיפור שמזכיר כי גם בתוך הגיהינום העמוק ביותר, ישנו פנס פנימי ששום חומת בטון אינה מסוגלת לכבות.
