אם תשאלו את פרופ' עוזי רבי מה עומד מאחורי מדיניות "הראש בקיר" של ההנהגה האיראנית, שחוזרת ומסרבת בעקביות לכל פשרה או מחוות פיוס מערביות – הוא יפנה אתכם לפרק בספרו, שלוקח אותנו הרחק אחורה, אל שנת 680 לספירה. אל חולותיו של מדבר כַּרְבַּלַאא'.
בכרבלא התחולל הקרב שבו הובס האימאם חוסיין – נכדו של הנביא מוחמד – יחד עם קבוצה קטנה של תומכים ובני משפחה, מול צבאו של הח'ליף יזיד. חוסיין סירב להכיר בלגיטימיות של שלטון הח'ליפות, יצא לקרב חסר סיכוי ושילם על כך בחייו.
התבוסה הצבאית בכרבלא הפכה עם השנים לכור ההיתוך של הנפש השיעית. השיעים, הרואים בעצמם את ממשיכי דרכו של חוסיין, הפכו את מותו למיתוס של "ניצחון הדם על החרב" – האמונה שעליה התחנכו דורות, ולפיה מוות וסבל למען האידיאולוגיה אינם כישלון, אלא הניצחון המוסרי העליון. מבחינת משטר האייתוללות, המהפכה האיראנית של 1979 היא פלטפורמה להפצתה של המהפכה האסלאמית-השיעית לעולם כולו. המסר הוא: "כל יום הוא עאשוראא (יום הקרב) וכל אדמה היא כרבלא".
המשטר רואה במלחמה הזו ביטוי למאבק תיאולוגי וקוסמי נצחי בין שני כוחות: ה"מֻסְתַדְ'עַפִין" (המוחלשים והמדוכאים עלי אדמות – קרי, השיעים והעם האיראני) לבין ה"מֻסְתַכְְבִּירִין" (היהירים והעריצים המדמים עצמם לאל – קרי, ארה"ב, המערב וישראל).
לכן, כל פשרה עם מנהיגי המערב – המלוהקים בעיניהם לתפקיד "היזיד המודרני" – מהווה כניעה תיאולוגית לרוע, בגידה באל. פשרה פירושה לאפשר לרשע לנצח.
האם זה אומר שאין שום סיכוי לכניעה איראנית? שזהו משטר שיילחם מתוך פנאטיות אידיאולוגית עד טיפת הדם האחרונה, ממש כפי שעשו גרמניה הנאצית או יפן הקיסרית?
מה הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית שבה חומת האידיאולוגיה נסדקה, והאיראנים נאלצו בכל זאת להיכנע ולשתות את מה שח'ומייני כינה בדמעות "כוס התרעלה"? ומה זה מלמד על נקודת השבירה האמיתית של המשטר בזמני משבר ולחץ כבד?
את התשובה המרתקת, יחד עם הסיפור המלא של המהפכה ושל נקודת האל-חזור שאליה הגיעה, תמצאו ב"עלייתו ונפילתו של משטר האייתוללות" – ספרו של פרופ' עוזי רבי, בהוצאת 'סלע מאיר'.
