כשאנחנו שומעים את השם זאב ז'בוטינסקי, עולה כמעט באופן מיידי סט דימויים תובעני ונוקשה. זהו "ראש בית"ר", מפקדו העליון של האצ"ל, המצביא ההיסטורי של הימין הציוני, הוגה "קיר הברזל" ועקרון ה"חד-נס", מנהיג עוטה מדים שתבע משמעת ברזל והקרבה ללא סייג למען תקומת האומה בארצה. זוהי הדמות שנחקקה בספרי ההיסטוריה ובזיכרון הקולקטיבי, אולם מאחורי החזות המדינית והצבאית הזו מסתתרת אחת התעלומות התרבותיות המרתקות של המאה העשרים: האדם שהניח את המסד למחנה הלאומי היה בו-זמנית בוהמיין קליל, סופר רוסי מבריק, מתרגם גאון, אנין טעם ואיש העולם הגדול.
הרבה לפני שנשאב ללב המאבק הלאומי, קנה ולדימיר ז'בוטינסקי שם עולמי כפובליציסט שנון וכסופר צעיר ומבטיח בשפה הרוסית. גדולי הספרות הרוסית באותה תקופה ראו בו כישרון נדיר; מקסים גורקי הילל אותו, וליאוניד אנדרייב אף הרחיק לכת וקונן בהומור מריר כי היה מוכן "לזכות" את הציונות בצרור שלם של סופרים יהודים, ובלבד שתחזיר לשפה הרוסית את הכישרון הכביר שלקחה לעצמה. אלא שז'בוטינסקי לא רק השתלב בספרות, הוא גם חולל בתוכה מרד תרבותי. כפי שמנתח פרופ' דן מירון, הספרות הרוסית הקלאסית מבית מדרשם של טולסטוי ודוסטוייבסקי התאפיינה בכבדות רעיונית, בתיאורי טבע מייגעים ובנבירה פסיכולוגית אינסופית. מולה התייצב ז'בוטינסקי מתוך רצון לפשוט מעל הספרות את מעילי החורף הפטרבורגיים והמוסקבאיים, ולהלביש אותה בבגדי קיץ קלים, בהירים וספורטיביים, המביאים את רוחה של התרבות הים-תיכונית.
הוא תיעב את מה שכינה "רפלקסיה עקרה המעכבת כל מפעל תעוזה", ודחה בשתי ידיו את המודל הצ'כובי של "תפארת הכמישה" – אותם סיפורי אווירה נוגים שבהם גיבורים שוקעים בגעגועים עקרים מבלי לפעול. אצל ז'בוטינסקי האמנות מנוסחת ב"שמות עצם ובפעלים פשוטים", בתנועה מהירה, בעלילה דינמית ובמבנה נובליסטי הדוק שמסתיים בפואנטה חדה ומפתיעה. אותה חדות ודייקנות ניכרו גם במפעל התרגום המונומנטלי שלו, שבו עיצב מודל פואטי חדש לעברית הצומחת תוך שמירה בלתי מתפשרת על משקל טוני וחריזה צלולה, כפי שהפליא לעשות ב"העורב" של אדגר אלן פו, ב"התופת" של דנטה ובקטעים מ"פאוסט" של גתה. אפילו בשירתו בלטה דיכוטומיה מרהיבה: לצד המנוני הקרב הנשגבים שהציתו את לב הלוחמים, חיבר ליריקה זכה, אישית וחושנית, של "שירי חול" המוקדשים ליופיין של נשים, לרחובות אירופה ולקסמו של היומיום.
המתח בין שני העולמות הללו נראה לעיתים מסחרר ממש. מצד אחד ניצב הבוהמיין שחוגג בסיפוריו את הרישול הסטודנטיאלי, שיחות קפה ברומא, טיולים חסרי דאגה בהרי שווייץ וחירויות אנושיות קטנות; ומצד שני עומד המנהיג הפוליטי התובע מדים מגוהצים, משמעת ברזל ומסדרים צבאיים מדויקים. בפילוסופיה הושפע עמוקות מרעיונות של חירות הפרט ומאמרתו של ניטשה כי "כל שטוב הוא קל", כשהוא מעמיד את העיקרון ש"כל יחיד הוא מלך"; אך בפוליטיקה דרש גיוס טוטאלי, כפיפות מוחלטת לדגל אחד ונכונות אישית להקרבת דם ונפש. הוא היה אירופאי קוסמופוליטי בכל נים מנשמתו, ספוג בתרבויות צרפת, איטליה, רוסיה ואנגליה, ובכל זאת הקדיש את כל כוחותיו דווקא למען התכנסות לאומית וטריטוריאלית בארץ ישראל.
אלא שבמבט מעמיק מתברר כי שני העולמות הללו אינם סותרים, אלא יונקים מאותו שורש עצמו. בשיר ביתר כתב את המילים המפורסמות "הפקר דם ונפש למען ההוד הנסתר", שורות שמתנגדיו ניסו לפרש כסממן פשיסטי, אך למעשה נבעו מתפיסה ויטאליסטית עמוקה. ה"הדר" האמיתי של ז'בוטינסקי איננו סמלי שרד, דרגות או גנדרנות חיצונית; ההוד האמיתי הוא בהכרח "נסתר", והוא שוכן באדם החי, האקטיבי, הבוחר לפעול מתוך חירות פנימית מתחת למלבושי היומיום. כשם שבספרות מרד ברפיסות ובשיממון הפסיבי, כך בציונות מרד בחוסר האונים, בבכי הגלותי ובמדיניות ההבלגה, מתוך הכרה כי החיים נמדדים בתנועה, בהכרעה וביוזמה. דמותו של הנער איתמר בסיפורו "בעל-בית כזית" – נער ארץ-ישראלי הפועל בביטחון טבעי, שקט ומחוספס, ללא צורך בוויכוחים אידיאולוגיים מייגעים – בישרה בדיוק את לידת ה"צבר" והיהודי החדש, זה המשלב רישול של בן-חורין עם תעוזה שאינה זקוקה למליצות.
אי אפשר להבין באמת את תורתו המדינית של זאב ז'בוטינסקי במנותק מיצירתו הספרותית, שכן תפיסת הלאום שלו צמחה מתוך מעיין תרבותי עשיר וסוער.
בימים אלה רואה אור מפעל הוצאה מונומנטלי המאפשר לגעת מקרוב בנפשו של המנהיג: סדרת "ההוד הנסתר", פרי שיתוף פעולה בין הוצאת סלע מאיר למכון ז'בוטינסקי בישראל.
הסדרה מאגדת בארבעה כרכים מקיפים את מכלול יצירתו הספרותית בלבוש מודרני – שני כרכי סיפורים ונובלות בליווי מסות מבוא ואחרית דבר מאת פרופ' דן מירון, כרך תרגומי מופת משש שפות, וכרך שירים המפגיש בין שירת המאבק לליריקה חושנית וזכה. זהו הזמן להניח בצד לרגע את הדימויים והסיסמאות השגורות, לצלול אל הספרים, ולגלות מחדש את ז'בוטינסקי האמיתי – הסופר, המשורר ואיש הרנסאנס.
