בכל שנה מחדש, בצאת יום הכיפורים, אנחנו נשבעים שלעולם לא עוד ניפול לקונספציה, ותרים אחר תפיסה ביטחונית שתוציא אותנו מהמעגל המדמם. מלחמת יום הכיפורים התרחשה לפני יותר מיובל שנים, ואליה הצטרף השבר הנורא של שמחת תורה והשבעה באוקטובר, כתזכורת כואבת ומטלטלת לכך שההיסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק במקום שבו התפיסה הבסיסית מסרבת להשתנות. זהו בדיוק הזמן להתבונן מחדש במשנתו האסטרטגית של הרבי מלובביץ', כפי שקובצה בספר "עושה שלום: משנתו המדינית של הרבי מלובביץ'" מאת הרב אלישע פרל, הרואה אור בהוצאת 'סלע מאיר'. הספר, שנולד מתוך כאבי המלחמה, מציע ניתוח מפוכח של כשלי העומק בתפיסת הביטחון הישראלית, לא כליקויים טכניים נקודתיים, אלא כעיוורון תפיסתי ומבני שחוזר על עצמו שוב ושוב.
שורש הכשל הראשון נעוץ באשליית קווי ההגנה הסטטיים. כבר בשנת 1971, שנתיים תמימות לפני מלחמת יום הכיפורים, שיגר הרבי מכתב חריג ונוקב לראש אמ"ן דאז, האלוף אהרן יריב, והזהיר ש"קו בר-לב" שגוי מיסודו. הביקורת לא נגעה למיקומו הטקטי של מעוז כזה או אחר, אלא לתפיסה כולה: ההנחה שבונקרים וביצורים קבועים נוסח "קו מאז'ינו" מסוגלים לספק הגנה בעידן של מטוסי קרב, צנחנים ותמרון מהיר. עוצמתו של צבא, הדגיש הרבי, נשענת על יוזמה, גמישות ותנועה מתמדת, ולא על עובי הבטון. התחזית הזו התממשה באסון כשהקו קרס בתוך שעות ספורות בשנת 1973. חמישים שנה מאוחר יותר חזרה התבנית על עצמה במכשול הגבול סביב עזה, פרויקט הנדסי וטכנולוגי בעלות של למעלה ממיליארד דולר, שנטע אשליית ביטחון מוחלטת עד שנפרץ באותו בוקר שחור.
הרובד השני נובע ממנטליות מהססת החרדה מביקורת ומגינוי בינלאומי. הרבי העמיד במרכז את העיקרון היסודי מחז"ל: "הבא להורגך השכם להורגו", תוך דיוק לשוני מכריע: "השכם" להורגו, ולא "השכם והורגו". עצם ה"השכמה", אותה ערנות מופגנת, דריכות גלויה ומוכנות בלתי מתפשרת להכות ראשונים, היא זו שיוצרת הרתעה ממשית, משדרת כוח אמיתי ומסכלת את כוונות האויב מראש. גדרות וביצורים, לעומת זאת, אינם משדרים עוצמה; לעיתים קרובות הם רק מסווים פחד וחולשה. ערב מלחמת יום הכיפורים, מתוך חרדה עמוקה מתגובת העולם, נמנעה ההנהגה ממכת מנע ומגיוס מילואים בזמן. במקום דריכות הופגן היסוס, ובמרחב המזרח תיכוני היסוס נתפס תמיד כהזמנה ברורה לתוקפנות.
הכשל השלישי הוא תרבות סבבי הלחימה הבלתי נגמרים וסרבנות ההכרעה, מה שהורגלנו לכנות "כיסוח הדשא". מול התפיסה המתפשרת הזו הציב הרבי את העיקרון המקראי "עד רדתה", שמשמעו לחימה רציפה, נחושה וממוקדת עד למיטוט מוחלט של היכולת ושל הרצון של האויב להוות איום. עצירת לחימה בעיצומה תחת לחץ חיצוני וללא הכרעה מובהקת אינה אלא מתן חמצן המאפשר לאויב להתעצם לקראת הסיבוב הבא. בספר מומחש הדבר במשל כירורגי חד: מנתח שנעצר למראה טיפות הדם הראשונות ומשאיר את החתך פתוח אינו מציל את המטופל, אלא דן אותו לסדרת ניתוחי חירום קשים ומסוכנים פי כמה. דחיית ההכרעה מעולם לא חסכה דם; היא רק הבטיחה שהמחיר בסבב הבא יהיה כבד וטראגי בהרבה.
בשורש הדברים, הניתוח האסטרטגי הזה אינו נשען על פוליטיקה מפלגתית של ימין או שמאל, ואינו מרחף בחלל תיאורטי מופשט. שורשיו נטועים בהלכה היסודית ביותר להגנת החיים: פסיקת ה"שולחן ערוך" בהלכות שבת לגבי עיר הסמוכה לגבול. ההלכה קובעת כי אפילו כשהאויבים רק רוצים לבוא ועדיין לא פתחו במתקפה, יוצאים נגדם בכלי נשק ומחללים שבת, משום שהפקרת קו הגבול היא פיקוח נפש המאיים על ביטחון הארץ כולה.
התובנות הללו אינן חוכמה שבדיעבד.
הן נכתבו, הושמעו כאזהרה ברורה והוצגו לקברניטי המדינה במשך עשרות שנים. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם הפעם, אחרי המחיר הכבד שכבר שולם, נהיה מוכנים סוף סוף להקשיב.
