בימים שבין יום הכיפורים לשמחת תורה, הזיכרון הישראלי נע בין שני מחדלים היסטוריים שטלטלו את עצם קיומנו. בין אוקטובר 1973 לאוקטובר 2023 מפרידים חמישים שנה, שתי הפתעות מודיעיניות קשות ושתי קונספציות ביטחוניות שהתנפצו לרסיסים. אולם ביניהן פעור הבדל גיאוגרפי ואסטרטגי מכריע: מרחב התמרון. במלחמת יום הכיפורים, כאשר צבא מצרים שטף את המעוזים על גדות התעלה, עמדו לרשות צה"ל מרחבי המדבר העצומים של סיני. היה זה מרחק של עשרות ומאות קילומטרים שהעניק למדינה אוויר לנשימה, איפשר גיוס מילואים מסודר ופתח מרחב לניהול קרבות בלימה ותמרון קשים הרחק מריכוזי אוכלוסייה אזרחית.
בשמחת תורה 2023, בנגב המערבי, לא היה שום עומק אסטרטגי. קו המגע הצבאי היה גדר מערכת דקה, ומעבר לה ניצבו מיד שבילי קיבוצים, שדות חקלאיים ובתי ילדים. מי שנאלצו לספוג את הפלישה הרצחנית ולשלם את המחיר הכבד והנורא מכל היו תושבי העוטף, בעוד החברה הישראלית כולה מביטה בחרדה ומבינה את גודל האסון שנמנע מכך שחיזבאללה לא הצטרף במקביל בפלישה זהה בגבול הצפון. המציאות המדממת הזו הציפה מאז שאלה נוקבת שמערערת על מוסכמות יסוד: האם זו הדרך הנכונה? האם יש היגיון בהושבת משפחות וילדים על קו האפס של הסכנה מול אויב חסר מעצורים?
לשאלה הקיומית הזו בדיוק נדרשת תירא-אל כהן בספרה "חיים על הקצה: הקהילות שמחזיקות את גבולות הארץ ושיקבעו את עתיד המדינה", הרואה אור בהוצאת 'סלע מאיר'. כהן, שמכירה את מרחבי הספר מקרוב מתוך עשייתה רבת השנים בהקמת כפרי הסטודנטים והצעירים של תנועת "קדמה", חוזרת אל אמת היסוד של המפעל הציוני. במדינה צרה ומשוללת עומק גאוגרפי, הצבא מעולם לא החזיק ולא יוכל להחזיק את קו הגבול לבדו. הגבול הממשי של הריבונות נקבע היכן שעובר קו המחרשה האזרחי, והיכן שמוצבת עריסת התינוק.
הקונספציה האמיתית שהתנפצה בשמחת תורה לא הייתה עצם קיומם של היישובים הסמוכים לגדר, אלא האשליה הטכנולוגית שגרסה כי מצלמות, חיישנים, גדרות חכמות ומוצבים צבאיים מבודדים יכולים להחליף תפיסת ביטחון קהילתית. לאורך שנים נלקחו מכיתות הכוננות כלי הנשק, היישובים הפכו לתלויים באופן מוחלט במעטפת חיצונית, ונשכח הכלל היסודי שטבע דוד בן-גוריון, שלפיו יישובי הספר הם מבצרים חיים, אך עוצמת המבצר נמדדת בראש ובראשונה ביכולת ההגנה העצמית ובאומץ ליבם של תושביו.
כפי שכותבת כהן, הבית שבקו העימות הוא המבצר האחרון של הריבונות הישראלית, ואם הילדים לא יחיו שם, בסופו של דבר גם המדינה לא תתקיים שם. לישראל אין את הפריבילגיה של מדבריות רחבי ידיים לסגת לתוכם. קהילות הגבול אינן בשר תותחים או מחסום מקרי, אלא חומת המגן האנושית שמגדירה בפועל את קווי המדינה כולה. קריאת הספר בעת הזו ממחישה כי הדרך היחידה לתקומה עוברת דרך שיקום קהילתי עמוק, השבת כוח המגן המרחבי לידי התושבים, והכרה לאומית בכך שעתידה של ישראל יוכרע בדיוק שם, על הקצה ממש.
