בזמן שכולם מדברים על הציר השיעי, על זריקת ההחייאה שהוא מקבל כעת עם ההסכם הצפוי, מה יהיה עם חיזבאללה ועל מקומה של ישראל – יש ציר מקביל שממשיך לפעול כל הזמן מתחת לרדאר – הציר הטורקי-סוני. בניגוד לציר השיעי שפועל בנשק חם, הציר הטורקי פועל בצורה עקיפה ובכוח רך. בין היתר, הוא משתמש בקייס הפלסטיני ובסוגיית זכות השיבה כדרך לשחזר ולעשות רסטורציה לניאו-עות'מאניזם שלו.
איך הוא עושה את זה? בספרו החדש "מהנהר ועד לים", נדב שרגאי משרטט את מפת האיומים: טורקיה משתמשת במשאבי העבר האימפריאלי שלה, פותחת את הארכיונים הממשלתיים שלה, מספקת את כל שטרי הבעלות ונסחי הטאבו העתיקים, ומייצרת אוספים שלמים כהכנה למערכה משפטית על זכות השיבה. המטרה היא לחורר ולערער את הריבונות הישראלית מבפנים, בתוך בתי המשפט.
וכאן נכנס לתמונה חמאס, שלמד להיות צומת המפגש המדויק בין הצירים: מצד אחד הוא נשען על הנשק, המימון והגיבוי הצבאי של איראן והציר השיעי, ומצד שני הוא שואב תמיכה אידיאולוגית, דיפלומטית ומשפטית מהציר הסוני של טורקיה, קטאר והאחים המוסלמים. חמאס לקח את החזון המשולב הזה לשלב הבא ב"ועידת אחרית הימים" שקיים בעזה, שבה הוא ממש חילק מראש את הארץ לקנטונים וקבע איזה פליט יחזור לאיזו חלקה. בשבעה באוקטובר, כפי שעולה מחקירות השב"כ, הם באמת חשבו שהם יגשימו את חלום השיבה שלהם, ופסעו פנימה במטרה להישאר ביישובים מסוימים ולחלק אותם בהתאם לאותה תוכנית של חלוקה לקנטונים.
אסור לנו לשכוח לרגע: המערכה על הריבונות ועל קוממיות ישראל מתנהלת כל הזמן במקביל – מבחוץ, מבפנים, מעבר ובתוך הקו הירוק. בנשק חם, בכלים משפטיים בינלאומיים ובכלים משפטיים פנימיים, דרך חלומות לכבוש יישובים ועד מאבק על קרקעות פרטיות.
הם למדו מאיתנו את שיטת "עוד דונם ועוד עז", ואנחנו חייבים להיערך מולם. כדי להבין לעומק את המנגנון הזה ואיך תוקפים אותנו בכל החזיתות, הספר הזה (הוצאת סלע מאיר ופורום שילה) הוא פשוט חובת קריאה.
כי אם לא נדע – לא ניערך. ואם לא ניערך – שוב נופתע.
