בזמן שמרבית תשומת הלב הישראלית והבינלאומית מרותקת אל הציר השיעי, אל איומי חיזבאללה ואל המאבק הצבאי הגלוי מול איראן, פועל כל העת מתחת לרדאר ציר מקביל ומסוכן לא פחות: הציר הטורקי-סוני. בניגוד לציר השיעי שפועל בעיקר באמצעות נשק חם, כטב"מים וטילים, הציר הטורקי מתמקד בהפעלת כוח רך ובחתרנות עקיפה. בין היתר, הוא מנצל את המאבק הפלסטיני ואת סוגיית זכות השיבה כקרדום לחפור בו, במטרה להחיות את השאיפות הניאו-עות'מאניות שלו במרחב.
בספרו "מהנהר ועד לים", שרואה אור בהוצאת 'סלע מאיר' ופורום שילה, משרטט נדב שרגאי את מפת האיומים הזו לפרטי פרטים. טורקיה מגייסת את משאבי העבר האימפריאלי שלה, פותחת לרווחה את הארכיונים הממשלתיים באיסטנבול, ומנפיקה שטרי בעלות ונסחי טאבו עות'מאניים עתיקים. המטרה אינה מחקר היסטורי אלא יצירת תשתית ראייתית למערכה משפטית רחבת היקף על זכות השיבה, שתחורר ותערער את הריבונות הישראלית מבפנים, מתוך אולמות בתי המשפט.
בנקודה הזו בדיוק נכנס לתמונה חמאס, שהפך לאורך השנים לצומת המפגש המושלם בין שני הצירים העוינים. מצד אחד הוא נשען על הנשק, המימון וההכוונה הצבאית של טהראן והציר השיעי, ומצד שני הוא שואב לגיטימציה אידיאולוגית, גב דיפלומטי ומעטפת משפטית מהציר הסוני של טורקיה, קטאר ותנועת האחים המוסלמים.
חמאס תרגם את החזון המשולב הזה לתוכנית עבודה מפורטת כבר ב"ועידת אחרית הימים" שכינס בעזה, שבה חילק מראש את שטחי מדינת ישראל לקנטונים וקבע במדויק איזה פליט יקבל בעלות על כל חלקה ויישוב. בשבעה באוקטובר, כפי שעלה בבירור מחקירות השב"כ, מחבלי הנוח'בה באמת האמינו שהם צועדים להגשמת חלום השיבה: הם חדרו מתוך כוונה להיאחז ביישובים, להישאר בהם ולחלק את הקרקעות על פי אותן מפות שהוכנו מראש.
אסור לשגות באשליות: המערכה על קוממיות ישראל אינה מוגבלת לחזית צבאית אחת. היא מתנהלת בו-זמנית מבחוץ ומבפנים, משני עברי הקו הירוק, באש חמה לצד תביעות בערכאות בינלאומיות, ובחלומות לכיבוש יישובים לצד מאבק משפטי עיקש על כל מגרש וחלקה. אויבינו אימצו למעשה את השיטה הציונית ההיסטורית של "עוד דונם ועוד עז", והפכו אותה לכלי נשק אסטרטגי. כדי להבין את מלוא היקפו של המנגנון הזה ולהיערך אליו כראוי, "מהנהר ועד לים" הוא ספר חובה. כי מי שאינו מכיר את המערכה במלואה, סופו שיימצא שוב בלתי מוכן.
