התרגלנו לחשוב על המדינה שלנו ועל עתידה כמעט אך ורק דרך משקפיים של הישרדות, ניהול סיכונים וצמצום נזקים. השיח הציבורי שקע ברשימות איומים שצריך ללמוד להכיל, במשברים שפתרונם מסתכם בכיסוח הדשא, ובמאמץ בלתי פוסק להתבצר מאחורי גדרות ומכשולים כדי לשרוד עוד סבב ולהדוף את האסון הבא. התודעה הזו הולידה שחיקה עמוקה ועייפות החומר, והפכה את המפעל הלאומי למערכת תגובתית ומגננתית שאיבדה את האופק.
בספרו "המדינה שבדרך: כיצד נבטיח את תור הזהב הישראלי?", הרואה אור בהוצאת 'סלע מאיר', מוביל תא"ל (במיל') אמיר אביבי מהלך מחשבתי הפוך לחלוטין. התפנית הזו מתחילה כבר בבחירת השם לספר: אביבי מחלץ מן ההיסטוריה את הביטוי "המדינה שבדרך" מימי היישוב העברי ויוצק לתוכו משמעות רעננה ועמוקה, המזכירה לכולנו שאנחנו עדיין רק בתחילת הדרך. בראייתו, ישראל היא מדינה צעירה במיוחד, וכל הכאבים, השברים הפוליטיים וחבלי הגדילה המייסרים אינם עדות לשקיעה, אלא שלב הרצה הכרחי וסוער בבנייתו של פרויקט לאומי שעיקר פרקיו המפוארים עוד לפניהם.
במקום להישאר לכוד בלולאה סגורה של חרדות וטקטיקות בלימה, מציב אביבי חזון רחב יריעה המבוסס על הפוטנציאל האינסופי של העם היהודי בארצו. הוא רואה בישראל צומת אנרגטי ופיננסי בינלאומי, מוקד כובד עולמי שמסוגל למזג את עתודות הרוח, האינטלקט וההון של יהדות התפוצות, ופלטפורמה להקמת חברת מופת מוסרית ומשגשגת. מתוך נקודת המבט המרוממת הזו, הבעיות הלאומיות משנות את פניהן: הן כבר אינן איומים קיומיים משתקים שנגזר עלינו לקבל, אלא חסמים מעשיים שניתן וצריך לפרק בנחישות בדרך לפסגה.
כדי להגשים את החזון הזה, שוזר אביבי בין שלושה עוגנים רעיוניים מרכזיים המהווים את שלד הבניין של המדינה. העוגן הראשון הוא ירושלים, המייצגת את המצפן, הזהות, השורשים העמוקים ותודעת השליחות ההיסטורית של עם עתיק, לצד חינוך המטפח חשיבה חופשית, ערבות הדדית ואמון בעתיד המשותף. העוגן השני הוא אתונה, סמל הקדמה, המדע, שבירת הריכוזיות הכלכלית ופיתוח ההון האנושי, עד לרתימת עולם הלימוד התלמודי למהפכת הבינה המלאכותית. העוגן השלישי הוא ספרטה, עוצמת המגן הבלתי מתפשרת, לוחמת העתיד האוטונומית ומשילות טריטוריאלית בלתי מתנצלת, המבטיחה את המרחב שבו החזון הלאומי יכול לצמוח בבטחה.
לאורך הספר נפרשת מפת דרכים סדורה ומנומקת המתמודדת עם השאלות המכריעות ביותר: כיצד נפרדים מתודעת נתינות גלותית ומדימוי הווילה בג'ונגל כדי להפוך למעצמה אזורית יוזמת ומשפיעה; כיצד מנווטים את התשתיות הלאומיות בתוך המאבק הגיאופוליטי בין המעצמות; ואיך משקמים את כושר הביצוע הציבורי והמשילות כדי לאפשר למשק לזנק קדימה. מעל לכל עומדת השאלה כיצד לרתום את דור הניצחון שצמח מתוך המלחמה, יחד עם החברה החרדית וקהילות התפוצות, לבניין תור הזהב הישראלי, מתוך שותפות עמוקה, גילוי כוחות הדדי ומיצוי יכולות ולא מתוך כפייה ומאבקי סרק.
אחרי שנים ארוכות של מלחמה, מתיחות ושחיקה ציבורית, "המדינה שבדרך" פועל כמקלחת קרה של אופטימיות מפוכחת. זוהי קריאת השכמה אינטלקטואלית ומעשית המזכירה כי העתיד אינו שייך למי שמתבצרים בחרדה, אלא למי שמעזים לשרטט את קווי המתאר של הפסגה הבאה.
