הרוחות שוב סוערות סביב יצירתו של יובל אברהם. המערכת הפוליטית גועשת, משרד החוץ מתרוצץ עם דפי מסרים בהולים, והציבור מתפלץ מול הדיווחים על עשרים וחמש דקות של מחיאות כפיים סוערות בפסטיבל ונציה מול עלילה הנשענת על עדויות אנונימיות נגד טייסי חיל האוויר. אלא שעם כל הכבוד לזעם הספונטני, היה מי שהקדים את כולם, ירד לשטח ובדק את הדברים בעיניו שלו עוד בימי הסרט הקודם, "אין ארץ אחרת", שגרף תהילה, פרסים ואוסקרים ברחבי העולם.
האיש הזה היה טוביה טננבאום.
עוד לפני שהשטיחים האדומים נפרסו באירופה, התברר המנגנון הפשוט שמאחורי היצירה המהוללת: לא מדובר בנרטיב מורכב או בזווית דוקומנטרית שונה, אלא בבימוי מגמתי ובמחיקה שיטתית של המציאות. בסרט "אין ארץ אחרת", המצלמה עוקבת מקרוב אחרי הפעיל הפלסטיני באסל אל-עדרא, שותפו של אברהם לבימוי, ומציגה אותו ואת משפחתו כמי שמתגוררים בחורבה חשוכה, צפופה ונטולת אור, כסמל מובהק לעוני ולדיכוי תחת שלטון ישראל. אלא שכאשר טוביה טננבום הגיע לכפר ובדק היכן באסל מתגורר באמת, התברר שהחורבה לא הייתה אלא תפאורה שנבחרה בקפידה. ביתו האמיתי של באסל הוא וילה דו-קומתית מודרנית, בנויה אבן מרווחת ומוארת, בעלת גרם מדרגות מעוצב וחדר אורחים מוקפד. המצלמה פשוט כיבתה את האור בפינה חשוכה כדי לייצר קורבנות יש מאין.
דפוס דומה ליווה את הטענה כאילו בתי הכפר עומדים על תילם עוד מסוף המאה התשע-עשרה. מבט חטוף במבנים בשטח מגלה מציאות אחרת: על רבים מהם מתנוססים שלטי סיוע ומימון רשמיים של האיחוד האירופי ומדינות אירופיות שונות, המעידים על בנייה פוליטית מודרנית בחסות זרה ולא על שרידים היסטוריים.
גם סצנת השיא של הסרט, שזעזעה את הקהל הבינלאומי כשתיעדה את פציעתו של הארון אבו עראם בתקרית ירי בכפר א-תוואני, התבררה כתרמית עריכה בוטה. על המסך נראים חיילים יורים באדם ללא סיבה נראית לעין במהלך ויכוח על החרמת גנרטור. אלא שבשניות המכריעות שקדמו לירי, המצלמה קופצת באופן מלאכותי. מה שנחתך החוצה הוא הרגע שבו אבו עראם זינק על אחד החיילים, התנפל עליו וניסה לחטוף את נשקו האישי בכוח. החיתוך העלים את סכנת החיים המיידית של הכוח והפך תגובה מבצעית מתבקשת לסיפור על הוצאה שרירותית להורג.
בהמשך, כשהצופים מובלים אל המערה שאליה עברה המשפחה בעקבות הריסת המבנה הלא-חוקי, טננבום נכנס פנימה ומגלה חלל מסויד, נקי ומרוהט, שבמרכזו מותקן מסך טלוויזיה שטוח על קיר הסלע. מאחורי הקלעים נחשף גם ניצול כואב: אמו של הארון סיפרה לטוביה כי הובטחה לה מחצית מהכנסות הסרט תמורת הסכמתה להצטלם, אך מרגע שהגיעו התהילה והממון, היוצרים נעלמו כלא היו. לכל אלה מתווספת השמטה היסטורית שיטתית: הסרט מציג תמונה חד-מימדית של מתנחלים המתנכלים לכפריים שלווים, ומשמיט לחלוטין את העובדה שהחיכוך באזור חוות מעון התלקח בעקבות גל פיגועי ירי, דקירה ורצח שיצאו מאותם כפרים. שום מילה לא נאמרה על עשרים שנות דיונים בבג"ץ תוך הקפאת הריסות, או על מיליוני האירו שהוזרמו מאירופה כדי לעודד בנייה בלתי חוקית.
מול מסכת סילופים שכזו, קל להיסחף לזעם ולפאתוס. אך כוחו של טננבום בספרו החדש, "סליחה, זה שלך?" הרואה אור בהוצאת 'סלע מאיר', טמון בנשק יעיל בהרבה: סרקזם מושחז ושובבות בלתי מתנצלת. טוביה נכנס לשטח על תקן "השמוק התמים", מצויד בשלייקס, סיגריות אינדונזיות ותשוקה בלתי נשלטת לכנאפה. הוא מרדים את ההגנות של כולם, פותח דלתות נעולות ומניח לסיפורים המופרכים להתפרק מאליהם מול עיני הקורא.
אלא שהספר הוא הרבה מעבר לכתב אישום עיתונאי. ברובו מדובר במסע ישראלי סוחף, פרוע וסוריאליסטי אל מעמקי יהודה ושומרון. טוביה משוטט ברכב שכור בין אוהלים סיניים בצורת מעבורות חלל לצימרים מפנקים ביצהר, שותה קפה שחור עם ותיקי ההתיישבות, מתפלפל עם רבנים על הפחד שלהם מנשים, ומתפייט על חזירי בר ומזבחות עתיקים מימי יהושע בן נון. הוא עד בזמן אמת ליירוטי טילים איראניים מעל קברי שייח'ים, מבקר שומרונים הטובלים ידיהם בדם כבשים בחג הפסח לצד נשים מאוקראינה, ורוקד עם נערי גבעות בחומש.
זהו פסיפס אנושי מלא הומור שבו איש אינו חומק משבט ביקורתו, החל מיוצרי הנרטיבים השקריים, דרך אנשי ההתיישבות המורכבים ועד לפוליטיקאים הזועקים בטלוויזיה. דווקא מתוך השיטוט החופשי, נטול הפילטרים והזיוף, התעמולה מתפוגגת מאליה, פשוט משום שכך נראית המציאות כשמביטים בה בלי העמדת פנים. לכן, במקום לשבור את המסך מול עדויות אנונימיות נוספות, מוטב לקחת נשימה, לפתוח את "סליחה, זה שלך?", למזוג כוס קפה ולהצטרף להרפתקה מפכחת ומשחררת שתחזיר לכולנו את השפיות ואת החיוך.
