בפרק השני של הספר "המדינה שבדרך", אמיר אביבי מעמיק באחת השאלות המרתקות בתולדות עמנו: סוד ההישרדות של קהילות ישראל לאורך אלפיים שנות פיזור, בזמן שאימפריות ענק כמו בבל, יוון ורומא שקעו ונשכחו מלוח ההיסטוריה. התשובה המרכזית שהוא מציג נעוצה במה שהוא מכנה מנגנון הסנכרון של הזיכרון.
וכך כותב אמיר בספר: "מי שסבור שזיכרון הוא עניין רגשי ונוסטלגי בלבד, לא הבין דבר. הזיכרון היהודי הוא פלטפורמה אדירה לשימור זהות לאורך זמן בלתי מוגבל. ליל הסדר אינו רק ארוחת חג; הוא פעימת יסוד, תרגיל שנתי מחייב, שבו כל המחוברים לרשת, בכל מקום בעולם, מסנכרנים את תודעתם עם אותו אירוע מכונן באמצעות סימולציה חיה. תשעה באב, שבירת הכוס בחתונה, שלוש תפילות ביום שפניהן לירושלים, והמשפט החותם את ההגדה מדי שנה: לשנה הבאה בירושלים. עם שלם תכנת את עצמו לזכור שלקיומו יש כתובת אחת."
בימי חג הסוכות התפיסה הזו מתגלמת במעשים יום-יומיים. הישיבה בסוכת ארעי תחת כיפת השמיים משחזרת באופן מוחשי את הנדודים במדבר ואת התובנה שהקיום הלאומי נשען על רוח, אמונה וייעוד משותף. יחד עם ליל הסדר והתפילות הפונות לירושלים, פעלה מערכת שחיברה יהודים בתימן, בפולין ובמרוקו סביב אותו סיפור וסביב אותה שאיפה לשיבה לארץ.
על גבי התשתית התודעתית הזו צמחה התנועה הציונית. כשהחלה הפעילות להקמת הבית הלאומי, המנהיגים העירו את אותו קוד היסטורי ותרגמו אותו לעשייה פוליטית, חלוצית ומדינית. בספר, אמיר מציג את השלב הבא בתהליך: בעת הזו, כשיש לנו צבא, כלכלה וטריטוריה, האתגר הוא לממש את ייעודנו הלאומי מתוך יוזמה ותכנון ארוך טווח. הביטחון הלאומי דורש כוח צבאי נחוש ועוצמה טכנולוגית, והוא צומח מתוך הכרה עמוקה בזהותנו ובזכותנו על הארץ.
מתוך נקודת המוצא הזו פורס אמיר בפרקי ההמשך תוכנית עבודה מפורטת עבור ישראל כמעצמה אזורית. הוא מנתח את מפת האיומים החדשה בעקבות קריסת הציר השיעי ועליית ציר האחים המוסלמים, מפרט תפיסה ביטחונית לשליטה במרחב הימי ובנתיבי הסחר הבינלאומיים, ומציג תוכנית מבצעית מקיפה לחיזוק המשילות והחוק בנגב, בגליל וביהודה ושומרון. לצידם, הוא מתווה דרך לעצמאות חימושית, לפיתוח תעשייה ביטחונית מתקדמת ולשילוב אנרגיה גרעינית אזרחית כדי להבטיח את עתיד המחשוב והטכנולוגיה הלאומית. הספר מציע מבט רחב, סדור ושלם שקושר בין עברנו ההיסטורי לבין הצעדים הדרושים להבטחת עתידה של מדינת ישראל.
