השישה באוקטובר. בדיוק ברגעים האלה לפני שלוש שנים, השקט המטעה עוד כיסה את יישובי העוטף, פחות מיממה לפני שהאשליה כולה התנפצה לרסיסים. מאז אותו בוקר נורא, השאלה הזו אינה מרפה וממשיכה לבעור בכולנו: מה באמת הביא אותנו לשם, וכיצד מצאנו את עצמנו פוסעים כעיוורים הישר אל שפת התהום?
הניסיון לתייג את האסון ככשל מודיעיני נקודתי, או כתקלה טקטית של לילה אחד שבו פורשו לא נכון כוונות האויב, פשוט אינו מחזיק מים. אסון בסדר גודל כזה דורש תשובה עמוקה בהרבה, תשובה מהסוג שמניח יובל בלומברג במהדורה המעודכנת של ספרו, "מלכודת אוסלו", הרואה אור בהוצאת סלע מאיר. בלומברג משרטט קו ישיר ורציף המחבר בין החתימה על ההסכמים ההם בשנות התשעים לבין קריסת קו ההגנה סביב עזה: שלושים שנה של התפרקות תודעתית ואסטרטגית שנבנתה שלב אחר שלב, בדומה למנגינתו המהפנטת של החלילן מהמלין שמשכה אחריה קהל שלם ומשולל כושר התנגדות אל פי הבור.
הכול התחיל בהחלטה חסרת תקדים להוציא את צה"ל ממרכזי האוכלוסייה ולהעביר את האחריות לביטחוננו לידי הרשות הפלסטינית של ערפאת, תחת ההבטחה שהם "יילחמו בטרור בלי בג"ץ ובלי בצלם". במקום חופש פעולה, מרדף חם וסיכול יוזם, נסוגנו לאחור בעקבות אותם צלילים מרדימים שהבטיחו פתרונות קסם. החלפנו את היוזמה ההתקפית בשלטים אדומים המזהירים מסכנת חיים, ובנינו סביבנו שמורה מבוצרת של חומות, גדרות ומכשולים טכנולוגיים, מתוך אמונה עיוורת שנוכל לנהל את הסכסוך בשלט רחוק ולקנות שקט רגעי. חמאס ראה את ההסתגרות הזו, צפה בשיירה הצועדת שבי אחרי אשליית השקט, למד היטב את נקודות התורפה ופשוט המתין לשעת כושר.
בזמן שבישראל פנטזו על מזרח תיכון חדש וצעדו בעיניים עצומות לקצב מנגינת השלום, בצד השני פעלו על פי תוכנית שונה לחלוטין. מנהיגי אש"ף מעולם לא ראו בהסכמים סיום לסכסוך, אלא סוס טרויאני, כפי שהגדיר זאת בגלוי פייסל חוסייני, שאִפשר להם להתחמש, להתבסס בשטח ולתכנן את השלבים הבאים. וכשהטרור התפוצץ ברחובותינו, העדפנו להגביר את הווליום של מנגינת החליל ולספר לעצמנו סיפורים נוחים. במקום להקשיב לכוונותיו המוצהרות של האויב, תירצנו את הרצחנות במצוקה כלכלית ובייאוש, וחינכנו את הציבור לדוקטרינת ה"אין מה לעשות", לספוג, להכיל, ולראות בנרצחים קורבנות הכרחיים בדרך לאותה אוטופיה מובטחת.
משם, הדרך לנסיגה החד-צדדית מגוש קטיף ולנטישת ציר פילדלפי ב-2005 הייתה כמעט בלתי נמנעת. התפיסה לפיה "הם שם ואנחנו כאן" פתחה לרווחה את השערים למבול של הברחות נשק והפכה את עזה למבצר טרור מפלצתי. במשך קרוב לשני עשורים שימרנו את השקט המזויף הזה בסבבים מוגבלים, בהקלות ובמזוודות כסף, מתוך ביטחון מוחלט שהמכשולים החכמים יגנו עלינו ושחמאס מורתע. במקביל, שילמנו מחיר חברתי כבד: כל מי שהעז להזהיר, להטיל ספק בקונספציה או לסרב לרקוד לצלילי החליל סומן מיד כמכשול לשלום, בעוד האתוס הציוני הבסיסי של אחיזה בקרקע ויוזמה ביטחונית נשחק לטובת המרדף אחרי שקט תעשייתי.
היום, שלוש שנים אחרי, הלקח כבר ברור וכואב מדי: שקט לא קונים בנסיגות, וביטחון לא מפקידים בידי גדרות ומצלמות. אי אפשר לבנות כאן עתיד בר-קיימא בלי להבין עד תום כיצד נתפרה המלכודת הזו, כיצד פעלה אותה שכרות חושים קולקטיבית, ואיך הובלנו אל הבור מול עיניים שעצמו את עצמן לרווחה. "מלכודת אוסלו" של יובל בלומברג חושף את התמונה המלאה, את חומרי המקור ואת שרשרת ההחלטות מאחורי הקלעים שעיצבו את המציאות שלנו עד לבוקר השביעי באוקטובר, והוא מהווה קריאת חובה לכל מי שמסרב להסתפק בסיסמאות שטחיות ומבקש להבטיח שלעולם לא נצעד שוב שבי אחרי חלילני האשליות.
